דלג לתוכן העמוד

שיר-לאה שולמית מונזון

שיר-לאה שולמית מונזון
סמל 

שיר-לאה שולמית מונזון

בת תמר ויוסף
נפלה ביום כ"ה באלול תשע"ח (04/09/2018)
מקום מנוחתה בית העלמין האזרחי בית עריף

סיפור חייה

בת תמר ויוסף. נולדה בט"ז בניסן תשנ"ח (12.4.1998) בשוהם. ילדה שנייה במשפחה, אחות של יאיר, אריאל ואביתר.

שיר גדלה בשוהם. למדה בבית הספר היסודי "אבני החושן", הייתה פעילה בתנועת "בני עקיבא" והדריכה כמדריכת חוץ בסניף בבית עריף. בתיכון למדה ב"אולפנית ישורון" בפתח תקווה, וסיימה בהצטיינות את לימודיה במגמות מוזיקה וביולוגיה. לאורך כל שנות לימודיה הרבתה להתנדב במסגרות שונות בתוך שוהם ומחוצה לה.

אישיותה הרב-גונית וקסמה האישי נגעו בכל מי שהכירה. שיר הייתה מלאת חדווה וחיוניות והשירה והמוזיקה מילאו את חייה. במשך שנים רבות השתתפה בכיתת אמן בסטודיו למשחק של יוג'ין נאכט, ולמדה בקונסרבטוריון היישובי נגינה בפסנתר ובגיטרה ופיתוח קול.

באמצעות המוזיקה והתיאטרון היא התחברה לקהלים שונים: השתתפה בהרכבים מוזיקליים של מגמת המוזיקה בתיכון שוהם ובקונסרבטוריון, ומגיל חמש-עשרה הופיעה מידי שנה באירוע "שרים וזוכרים" בשוהם, בטקסי זיכרון ובאירועי הנצחה שונים. נאוה שפיצר, חברת המשפחה, ששיר הופיעה באירועים שהנחתה, סיפרה: "היה לה כישרון מוזיקלי נדיר, יכולת ווקאלית מדהימה". באתר יוטיוב זמינים לצפייה שירים בביצועה.

לאחר סיום התיכון שיר למדה במדרשת אמי"ת "באר" בירוחם, מדרשה המשלבת לימוד תורני מעמיק עם התנדבות בקהילה. היא אהבה את ירוחם, את הפתיחוּת והקרבה האנושית שמאפיינים את אנשיה ואת נופו של המדבר. הלימודים ב'באר' השפיעו עליה באופן עמוק ועיצבו את עולמה הרוחני והפנימי.

במהלך לימודיה במדרשת "באר" כתבה לעצמה בפנקס נקודות למחשבה ולבחינה, לצד משימות ויעדים שנטלה על עצמה: 'אני שואפת לחיות חיים שמבטאים את הפְּנִים שלי דרך החוץ, ולא חיים חיצוניים ... לזהות בעצמי מתי הפחד מכישלון עוצר אותי מלהתקדם ולהגשים את השאיפות והחלומות שלי. הערך העצמי שלי לא תלוי בַּחוּץ ובמדדים כאלה ואחרים, אלא הוא עצמו עֶצֶם הניצוץ האלוקי שבי ... הכישלונות וההצלחות שלי לא מגדירים את מי שאני – ההצלחות משמחות ומעצימות אך גם בלעדיהן הייתי שיר – עם כל התכונות והטוב שבי. כישלון נקודתי (זיוף בהופעה לדוגמה) אינו מצביע על כישלון כללי (יכולת השירה בכלל). לא צריך לייחס ללבנה שנפלה מבניין חורבן כללי של אותו מבנה. תמיד אפשר לתקן".

ועוד כתבה שיר: "כדי ליצור מתוך עוצמה פנימית צריך להתחבר ולא להתנתק מהמציאות. בית המדרש הפנימי שלי צריך להיות בנוי עם חלונות, מאיר לעולם שבחוץ, חלק אינטגרלי ממנו ומתבונן אל המחוצה לו. לא אטום, מנותק ומתכנס. העומק האמתי שאוכל להשיג, ינבע תמיד בחיבור ביני לבין העולמות שמחוצה לי".

במסגרת ההתנדבות עבדה עם בני נוער מירוחם ב"מְקוֹרוֹק"– פרויקט המעבד טקסטים מהמקורות בדרך מוזיקלית. המוזיקאי דויד פרץ, שהוביל את הפרויקט, כתב אודותיה בעתון ישראל היום: "מבין כולם, רק אותה לא הצלחתי למקם. נעה כאיילה, ריחפה מפה וצחקקה משם ... במוחי הבהיק לרגע הפסוק מבראשית: 'וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם'. וכמה התאים לה התיאור הזה: זהובה כארץ, טובה ושקופה כבדולח, מלאת צבע כשוהם. לשאלתי ענתה ששמה שיר - כמה מדויק היה לה שמה. [...] הכישרון הרב שלה ניכר לאוזני כל מי ששמע אותה, מהמהמת לעצמה, מהממת בעוצמתה, יוצרת עולמות צליל ושיר המתפזרים כבועות שקופות לכל עבר. שרה בקול רך שהפך בן־רגע לוולקנו פראי ומתפרץ". הוא מספר, כי הציע לה להשתלב בפרויקטים לאמנים צעירים ולהתקדם, בהאמינו שנכון לה עתיד מבטיח בתחום, אך היא השיבה – "אחרי הצבא".

שיר ניחנה בכריזמה והפיצה סביבה תמיד אנרגיות טובות. היא האמינה בטוב הקיים בכל אדם, נמנעה מלקַטלג אנשים, וביקשה לחבֵּר בין קבוצות, בין מגזרים ובין רקעים שונים. היא נזהרה מדֵעות קדומות וביקשה להכיר לעומק כל אדם שהכירה. היא לא ידעה לזייף (בכל המובנים...), היא ידעה לאהוב כל אדם, היא ידעה להאמין בכל אדם, היא ידעה לגעת בכל אדם.

למרות כישוריה המוזיקליים שיר ביקשה לשרת בצבא שירות משמעותי ומאתגר. באוגוסט 2017 התגייסה לצה"ל והתנדבה לשרת כלוחמת בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף. אחרי שסיימה את תקופת ההכשרה יצאה לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ושירתה כמפקדת. לכל אורך שירותה בלטה ביכולתה לשלב בין העולמות, בין אורח חיים דתי לבין שירות צבאי כלוחמת, בין עדינות ונשיות לבין אקטיביות ונכונות למאמץ פיזי.

סמל שיר לאה שולמית מונזון נפלה בעת שירותה, ביום כ"ה באלול תשע"ח (4.9.2018). בת עשרים בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בית עריף הסמוך לשוהם.

במודעת האבל שפרסמה משפחתה נכתב: "יהי רצון, שהאור הפנימי של שיר שלנו, החן והחסד שהקרינה והפיצה - יאירו את לבבות כולנו". את שיר ליווה למנוחות קהל עצום, אשר שיקף את הרב-גוניות שאפיינה אותה לאורך חייה הקצרים ואת האופן בו הצליחה לגעת ולהותיר חותם עמוק בכל מי שפגשה, ובכל המעגלים בהם פעלה.

שיר הייתה מורה לרבים – לחברות, לחיילים, למפקדים. היא לימדה את כולם להתבונן בעולם בעין טובה - בלי לקטלג, בלי לתייג, בלי לשפוט. באומץ לב, מתוך יושר פנימי עמוק, בלי לעגל פינות - היא שאפה תמיד לדבוק באמת גם כשזה היה לא נוח, גם כששילמה על כך מחיר ... היא ראתה את העולם מתוך המורכבות שלו ללא תבניות והגדרות, ובאישיותה שלה ידעה למזג בין ניגודים ולחבר בין אנשים.

לאחר הלוויה, כתב הרב מיכאל אברהם בבלוג שלו: "שיר הייתה בעלת מידות ומזג נפלאים, אהובה ומוערכת. הלוויה הייתה המונית וכל העיניים דמעו. כשעמדתי בשורה עם תום הלוויה חיפשתי מילות נחמה, או בכלל, לומר להוריה ולעצמי, אבל לא ממש מצאתי. מה אפשר לומר להורים ואחים ומשפחה ששכלה בת, ובפרט בגיל כזה? אחרי לא מעט אפשרויות שהעליתי לעצמי בכיוונים שונים – נאלמתי דום. אולי כשאין מילים ואין אפשרות לכתוב את הדמעות ולא לשיר אותן, מה שנותר הוא לתקוע בשופר. או רק לזכור את השופר ולשתוק".

סא"ל שלומי, מפקד גדוד 'רם' בחטיבת החילוץ וההצלה, כתב: "מי שמכיר את שיר, החיילים במחלקה, בני המחזור והחברים מקורס מ"כים - החיוך בתמונה בוודאי חרוט לו בזיכרון, שכן שיר בכל זמן דאגה לחייך ולהרעיף את טוב ליבה ושמחת החיים שבה על כולנו".

המוזיקאי דויד פרץ, חתם את הדברים שכתב אודותיה ב-ישראל היום: "זו הייתה שיר. יצור פלא שחלף בחיי כל מי שזכה להכירה, עם חיוך מלא אור שלא תם, גם אל מול פני עולם לא מושלם".

משפחתה של שיר, חבריה וחברי הקהילה בה גדלה בשוהם נרתמו לשלל פעילויות להמשך דרכה. בין הפעילויות הרבות: מפגש לימוד ושיח בין תנועות הנוער השונות בשוהם, אשר נערך בחול המועד סוכות תשע"ט; ערב 'שירה, אהבה וחיבור לבבות בדרכה של שיר', שנערך במשכן לאמנויות הבמה בשוהם ב-7.11.2018; אירוע 'אהבת חינם' בשוק מחנה יהודה; מיזם 'שיר-לדרך' – שירון בדמותה ולזכרה של שיר; סדרת שיעורי לימוד קהילתיים בנושא 'כולנו רקמה אנושית אחת – שוויון, סולידריות ואחריות חברתית במקורות היהדות' ועוד. באוניברסיטת בר אילן הקדישה לה המחלקה לספרות עם ישראל מפגש ספרותי - "מֶרְחָב שְטוּף זֹׁהַר" – משוררים מדברים שירה, בהשתתפות המשוררים אגי משעול, סיון הר-שפי ומירון איזקסון, שחתם את דבריו בשיר 'עונות', שהקדיש בספרו האחרון, הגיע הזמן להישמר מעצמנו, ל"שיר מונזון, הנדירה והנפלאה":

שֶׁמָּא אֶפְשָׁרִית חֲלֻקָּה עוֹלָמִית אַחֶרֶת:
הָעוֹנוֹת אֵינָן מַחֲלִיפוֹת אֶת מְקוֹמָן
כְּבָר אֵין לָהֶן זְמַן,
בְּכָל אֶרֶץ הַחֹרֶף קָבוּעַ בִּרְחוֹב מְסֻיָּם,
הַקַּיִץ תְּמִידִי בְּאוֹתוֹ עֵמֶק
וּסְתָו וְאָבִיב יַחְדָּיו בַּחוֹף.

אָדָם עוֹבֵר בְּרַגְלָיו מְעוֹנָה לְעוֹנָה
לָדַעַת מָה הַבְּגָדִים הָרְצוּיִים
עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ.

דָּגִים וְרַקְדָנִים מְקַפְּצִים בַּיָּם וּבַחוֹל
כְּשֶׁהַחַכּוֹת הֵן חֲנִיתוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם קָדוּם.
גַּם אַתְּ מִתְהַלֶּכֶת בְּבֵיתֵנוּ בִּצְעָדִים חָרְפִּיִּים
וּבְעֶטְיָם קָשֶׁה לִי לְנַחֵשׁ עוֹנַת חַדְרֵךְ.

 

 

מקום מנוחתה

שיר-לאה שולמית מונזון
בת 20 בנופלו
מקום מנוחתה בית העלמין האזרחי בית עריף