דלג לתוכן העמוד

יוסף (ספי) מגורי כהן

יוסף (ספי) מגורי כהן
סמל ראשון 

יוסף (ספי) מגורי כהן

בן מלכה וחיים
נפל ביום י' באלול תשס"ו (03/09/2006)
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל

סיפור חייו

בן הזקונים של מלכה וחיים. נולד ביום ו' בשבט תשמ"ד (10.1.1984) במושב גמזו שבשפלה, סמוך ליער בן שמן. אח ליונית, רביד, אליעזר (אליק) וראומה (רומי). גדל במושב גמזו, למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "שלהבת" שבקיבוץ שעלבים ואת לימודיו התיכוניים סיים בישיבה התיכונית "נחל יצחק" שבנחלים.

ספי היה ילד טבע, אוהב אדם, חי וצומח ללא גבול. חבריו ומוריו מספרים על אופיו הטוב ועל שמחת החיים שאפיינה אותו.

בילדותו ניכר ספי ביצירתיות הרבה שחונן בה וב"ידי זהב" שבעזרתן בנה והכין מכונות ושפע פטנטים.

בנערותו, הרבה ספי לטייל בשבילי הארץ, הכיר כל שביל והר, עמק וגיא. תחביביו הרבים כללו טיפוס מצוקים, צלילה וגלישה בסנפלינג בכל רחבי הארץ.

ספי ידוע היה במשפטיו המתוחכמים שידע לומר בחיוך בכל רגע מתאים ? "מי שלא חי על הקצה מבזבז הרבה מקום"; "לחיי פסגות מושלגות..."; "רק בשחייה נגד הזרם מגיעים אל המקורות"; "רק מי שנשם אבק דרכים יזכה לנשום אוויר פסגות", ועוד.

מלבד עיסוקיו הרבים, נרתם ספי בכל עת לעזור למשפחתו בתחזוק הבית ובענפי החקלאות. עזרתו נעשתה באהבה גדולה, בחיוך, בנועם ובכיבוד הורים יוצא דופן.

לאחר לימודיו בישיבה התיכונית המשיך ספי את לימודיו במכינה הקדם-צבאית "ארזי הלבנון" שביישוב מעלה אפרים, שם שהה כשנה וחצי.

בסוף חודש נובמבר 2003 התגייס ספי לצה"ל ושירת בפלס"ר "גבעתי" כלוחם. משסיים קורס מ"כים בחר לשרת כמפקד בתחום הניוד, תפקיד שאהב והצטיין בו במיוחד. חבריו לשירות העריצו אותו בשל שנינותו הרבה ואהבתו לבריות ובעיקר בזכות שלוות החיים שכה אפיינה אותו.

ספי שירת ברצועת עזה, בגבול מצרים ולחם במלחמת לבנון השנייה. זמן קצר לאחר סיום המלחמה, במהלך חופשתו הצבאית, במוצאי שבת פרשת "כי תצא", י' באלול תשס"ו (3.9.2006), נהרג ספי בתאונת דרכים והוא בן עשרים ושתיים.

סמל-ראשון ספי מגורי נטמן בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל בירושלים בהלוויה צבאית שנכחו בה כל אוהביו, חבריו וחייליו.

ספי הותיר אחריו הורים, סבתא, אח, שלוש אחיות ושבעה אחיינים המתגעגעים אליו יום-יום.

על קברו ספד לו חברו הטוב, חנניה זילכה: "ספי, פוני, אחי. כאן בקצה מטע הזיתים שמאחורי הבית שלך, אני יושב ומנסה לחשוב איך אפשר לכתוב לך דברי פרדה, איך אפשר לתאר חיים שלמים שלך, וגם שלי...

לידי ערמת המתכות שאספנו ושממנה לקחנו לבנות ולרתך דברים, ומן הצד השני חלקת התירס והירקות שקראת לך 'פיסת ההיגיון בתוך החיים הצבאיים'. ומתחתיי הנדנדה שבנית, אתר עלייה לרגל לאחיינים המעריצים שלך. והכול הכול אתה.

כל מקום ברחבי המושב מעורר בי זיכרונות משותפים, כל סלע שטוח שישבנו עליו לעשות קומזיץ, סתם לדבר, להסתכל על השמים, לשתות תה מהקומקום האלפני שלך ולתכנן תכניות.

הוואדי מאחורי הבית, שם לימדת אותי לראשונה לנהוג על טרקטור, ושבו בנית מאוחר יותר מעברים מאתגרים לטרקטורון. הכרם וחלקת ייבוש הצימוקים שהכנת פעם לכבודי וכתבת באותיות חריש באדמה 'חנצ'?'.

ו'מחנה העבודה' שעשינו בקיץ של כיתה ו' לבניית החווה של חזי החמור, והכול כמובן בתכנון מדויק ומושקע שלך, כמו שכבר אז ידעת לעשות.

והזמן עבר, ותקופת 'החדר נוער' הגיעה, אותו שפצרת בפריצת הקיר לבניית ארובה, לאח המאולתר שבנית, ולילות אין-ספור של ליקוט פטריות למרק בחורף קר, שקשוקות אין-סוף בקיץ החם.

כל מקום, בכל זמן, הכול מזכיר לי אותך.

ואז הגענו לצבא, התגייסנו, וכל אחד בשלו, אך גם שם מצאנו מכנה משותף. סיימת מסלול, בלטת בכישוריך והפכת להיות מש"ק הניוד של היחידה. בסופי שבוע ישבנו על מפות ביחד ותכננו צירים, לאן נוסעים השבוע, איזה גב צריך לבדוק, והכי חשוב ? איפה ומתי נפגשים על איזה קפה. ובסופי שבוע, המלחמה המתמדת, מי בלע יותר שטח, מי היה במקומות יותר יפים ומי גילה מקורות מים חדשים.

ספי אחי, עשרים ושתיים שנה היית חלק משמעותי ממני וכל כך הרבה למדתי ממך. על הסדר בעבודה, על תכנון מקדים, על חשיבה עד הפרט האחרון, על איך לקחת דברים בפרופורציות, על איך להשיג מטרות ולא משנה באיזה גודל הן, על שמחת חיים הטבולה במשפטים שנונים, ועל שעשית הכול ללא טיפת גאווה, 'אלו התחביבים שלי' היית אומר בצניעות.

לפני שלושה ימים שחשבנו איך להנציח את יונתן, ואתה כמובן לקחת על עצמך את התכנון הפרקטי של העניין, אמרת לי שאם יקרה לך משהו, שאני אקח סלע מכל מקום בארץ, בזלת מהגולן, קירטון וגיר מהשפלה, גרניט מהרי אילת ואבנים ממדבר יהודה שכה אהבת, ואבנה לך מצבה צנועה בסוף רחוב שלישי.

ספי, כזה היית ? קשור לארץ, צנוע ומלא תחביבים וחוויות, וכך אזכור אותך לעד.

וכמו שאמרת לי לא פעם, 'החיים קצרים, צריך לחיות'. מתגעגע תמיד, חנניה".

מפקד היחידה סגן-אלוף גיא, ספד לו על קברו: "... ספי, לוחם מעולה בפלוגת הסיור של חטיבת גבעתי, שעבר מסלול קשה כל כך והיה מעמודי התווך של הצוות, יצא אל דרך הפיקוד. בסופו של קורס הפיקוד, קיבל עליו את האחריות הרבה שיש בתפקיד מש"ק הניוד של גדוד הסיור של החטיבה. תפקיד זה כרוך באחריות רבה על איכות האימון וכמובן ? על תחום הבטיחות. כפי שרק ספי ידע ופעל, בעזרת תכונותיו המיוחדות הוא קידם רבות את תחום הניוד ושאף לשלמות הביצוע בכל משימה.

ספי, המש"ק החייכן של בית-הספר להכשרות, הידיים הכישרוניות והבונות שרצו רק לעזור, אהבתו לארץ ישראל וטיוליו הרבים לכל גב ומעיין היו לסימן ההיכר שלו. ... יהי זכרו ברוך".

הרב זאב שרון, ראש המכינה הקדם-צבאית "ארזי הלבנון", ספד לו על קברו: "נוהגים לכנות את האנשים השורשיים והנפלאים של הארץ הזו מלח הארץ. אתה, ספי, היית יותר מזה. היית שמן הארץ. כאותו שמן הזית הטהור והזך, מעשה ידיך, שהבאת לי כשבאת למכינה בראש השנה שעברה. היה בך שקט מיוחד. לא כזה שמאפיין את הביישנים, את אלה שמפקפקים בדרכם. השקט שלך היה השקט המאפיין את האנשים שיודעים את מקומם, בוטחים בכישרונם, בטוחים בדרכם.

כשבאת אליי בתחילת מחזור ב' של המכינה ואמרת שאתה רוצה להקים חי"ת חבלים כדי שתוכלו להתאמן לקראת הצבא, אמרתי לך שאיני מסכים, שצריך ידע מקצועי כדי לבנות מתקן של חמישה מטר גובהו, עם חוטי מתכת כדי לאזן את המתקן שלא ייפול. 'זו לא עבודה לנער בן שמונה-עשרה', אמרתי לך. 'זו אחריות כבדה'.

אבל אתה חייכת אליי את החיוך המקסים שלך ואמרת לי: 'הרב, אני יודע מה אני עושה'. הביטחון שלך כבש אותי. היה ברור שאתה יודע על מה אתה מדבר, ואתה יודע את המלאכה. גם לא נחת ולא שקטת עד שביררת היכן קונים את החבלים המתאימים, ושלחת אותי לתל-אביב להביא אותם. וכך מתנוסס ליד החדרים של תלמידי המכינה חי"ת חבלים לתפארת כולל סולם מתח ומקבילים. ועל הפינה העליונה מצד ימין חקקת את ראשי התיבות של שמך: סמ"ך מ"מ כ"ף ? ספי מגורי כהן. היית הכהן הגדול מאחיו. בבגרות, בכישרון ובנועם.

אוהב אותך מתוק מדבש וזך כשמן".

אחותו של ספי, יונית, כתבה לו: "... היית ילד מתוק וחיכן, עצמאי ופיקח.

אהבת את האדמה, את הטבע, העדפת לישון באוהל הקר ולא בחדר החם. העיקר להיות בין העצים והציפורים. היו לך ידי זהב וחכמה ונסיון של איש בוגר, כולנו תמיד חשבנו עליך כשהיינו צריכים עזרה.

היית הקטן מבינינו אך החכם והטוב מכולנו.

היה בך רוגע ושמחת חיים, שנאת מריבות והתעלמת מהן. היתה לך אהבה גדולה לארץ, לחיים.

צללת, צנחת, טפסת, נלחמת, אף פעם לא נראה שפחדת, תמיד הצלחת עד אותו לילה אכזר בו נטרפת מבלי שיכלת לעשות דבר.

...מעולם לא רצית לראות בינינו עצב, כעס או מריבה. תמיד הקרנת לנו רוגע וסבלנות, פרופורציות.

אני נזכרת בך בחיוך ומבטיחה לך להשתדל להמשיך לחיות בדרך שלך ולזכור אותך לעולם".

מתוך דברים שכתב האח אליק:

"זה קורה כל כך מהר, כמו סרט רע

שש בבוקר והילד איננו

בשבע יש דיווח לא ברור על תאונה

אני יוצא לחיפושים באסף הרופא ובאיכילוב

באחת עשרה מגיע כבר קצין העיר עם ההודעה

הלם, תדהמה, וחוסר אונים מטורף מכים בי ללא רחם

מכנסים את המשפחה

אבא ואני נוסעים בשלוש לטקס פרידה מספי

בארבע וחצי אנחנו כבר בירושלים בהלוויה

טען- אש, טען-אש ,טען-אש - מטח פרידה

מכסים את הקבר ונפרדים בפעם האחרונה

את הסרט הזה אני מריץ בראש יום, יום רגע, רגע כי פתאום חסר לי אח

עשרים ושתיים שנה היית לי לאח ולחבר ובן רגע הפכתי לאח שכול

הרי תמיד אמרת לי "עזוב יהיה בסדר. מה אתה לא סומך עליי?"

ובמלחמה האחרונה שלחת לי SMS: "אח שלי אל תדאג הכול טוב"

ופתאום נשארה לי רק אבן לבכות עלייך, לומר לך את אשר על ליבי.

ספי, אחי, היה לוחם בסיירת גבעתי אשר השתתף בלחימה בעזה ובגבול מצרים ואשר נלחם במלחמת לבנון האחרונה ? נפל במלחמה שכולנו מפסידים בה -

המלחמה בתאונות הדרכים.

"חיה רעה אכלתהו- טרוף טורף יוסף".

באזכרה שהתקיימה במלאות שנה לנפילתו של ספי, נשא דברים חנניה: "השביל שהסתמן במשך עשרים ושתיים שנים בין ביתי לביתך, ספי, מאחורי הבתים שלנו, השביל שכל כך נהניתי להלך בו ולראות שגם הצומח עד לחברות שהייתה בינינו. החד-שנתיים שגדלים על תוואי השביל הנמוכים היו למשך עשרים ושתיים שנים וחצי שונים משאר חלקי העשב שמצדי השביל. שביל שבמשך עשרים ושתיים שנים וחצי הסתמן בכמות הנביטה ובעוצמת הירוק בגובה העשב וכולי.

ספי, שנה עברה. השביל כמעט נמחק, הקשר האחרון החי אליך מיטשטש. עוד חורף אחד והשביל ייעלם ולא יהיה קיצור אליך וגם לא דרך אחרת ארוכה יותר, פשוט הדרך איננה.

בחודשים הראשונים שלאחר נפילתך, ניסיתי לשמר את השביל ואז הבנתי שזה לא יעזור לי להתקרב אליך, אז למה לי.

אני יכול לשחזר בזיכרוני כל אבן מבצבצת ששקועה על תוואי השביל. על צורתה וגוונה אבל גם זה עניין של זמן, גם זה יישכח. כמו השביל גם אותן פינות קומזיצים שעטפו את ילדותנו.

רק הילדות תישאר באותה עוצמה, את זה אין סיכוי לשכוח גם בעוד יובל. את חיוך השלווה שלך, את המשפטים השנונים שלך, את השאיפות העצומות שלך, את פניך המרצינים בשעות חשובות. את צמיחתך לעולם לא אשכח גם אם ייגמרו השבילים המסמנים את ילדותנו.

ספי, אין כמעט חודש שאני לא חולם עליך, על איזה טיול משותף או קומזיץ של מוצאי-שבת או על פגישה חטופה בשבילי הארץ. אין כמעט יום שאני לא נזכר בך. אני רואה מטע זיתים חרוש, אני נזכר בך. אני שומע את חצץ הנחל שנרמס מתחת לצמיגי הטנדר, אני נזכר בך. אני רואה אור מרצד של רתכת, אני נזכר שוב בדמותך. כך גם עם הגשם הראשון ועוד עשרות חוויות המעלות את דמותך. מתגעגע, חבר ילדותך".

לזכרו של ספי יוצאים אוהביו בחול המועד סוכות לטייל בשבילי ישראל שאותם כל כך אהב.

מקום מנוחתו

יוסף (ספי) מגורי כהן
בן 22 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל
אזור: ד
חלקה: 6
שורה: 1
קבר: 7